<h1>פסקי הרי"ד — ב"ב</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[ב"ב צ' ע"א] אמר שמואל אין מוסיפין על המידות יותר על שתות, ולא על המטבע יותר משתות, והמשתכר בפירות אל ישתכר יותר משתות. מאי טעמ' אין מוסיפין על המידות יתר משתות, אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש, והשקל עשרים גרה עשרים שקלים, חמשה ועשרים שקלים, עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם, מנה מאתן וארבעין זוזי הוו, פי' ששים שקלים, אלא ש"מ מנה של קדש כפול הוה, וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות, וש"מ שתותא מלבר, פי' מנה של קודש היה ס' (מנה) [שקל] ושל חול ל', ובאיזה מנה במנה של מדבר שהיה השקל עשרים גרה שיבואו לכל דינר חמש גרות, ומתרגמ' [שמות ל'] מעין, ובירוש' הוסיפו ואמרו שש מעה כסף דינר והוסיפו עליו שתות, ונמצאו עכשיו כ"ה שקלים דירושלים הם ל' שקלים דמדבר שהיו קטנים.
<h2>דף כד.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. בפ' המפקיד [ב"מ ל"ח ע"ב] אמרי' אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן, דאיכא מאן דאמ' שלא פסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג בכל מקום, אלא במקום שנראו לו דבריו.
<h2>דף מו:</h2>
[ב"ב קכ"ו ע"ב] ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב חנן, אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור, אמר ליה מנא ידעת, דהוה קרי ליה בוכרא סכלא, ודילמ' בוכרא דאימא הוא, דכל בוכרא דאימא נמי בוכרא קרו ליה. ההוא דאתא לקמיה דר' חנינה א"ל מוחזק אני בזה שהוא בכור, אמר ליה מנא ידעת דכי הוה אתו לגבי אבוה אמר להו זילו לגבי שכחת ברי דמסי רוקיה, ודילמ' בוכרא דאימא הוא, גמירי בוכרא דאבה מסי, בוכרא דאימא לא מסי, פי' וכגון שהיה אחר עמו שאין עד אחד נאמן בבכור עד שיהיו שנים שאין דבר בממון פחות משני עדים, עיין בספר המכריע בערך כ"ו.
<h2>דף מז:</h2>
[ב"ב קכ"ז ע"א] אמר רבא תניא כותיה דר' אמי בן ולא טומטום, בכור ולא ספק, בשלמ' בן ולא טומטום כדר' אמי, אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי, לאפוקי מדדרש רבא, דדרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה, אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין, דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה, הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש, דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי, ברם כך אמרו משם ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה. וכך הלכה. ואי קשיא והא רב פפא גופיה הוא דאמ' לעיל [קכ"ו ע"א] אין לו לבכור קודם חלוקה ואינו יכול להקנות חלקו לאחר. יש לומ' דהדר ביה כדפסקינן הילכת' יש לו לבכור קודם חלוקה, אי נמי אפי' למאן דאמר אין לו דוקא להקנות קנין גמור אינו רשאי אבל להרשות את חברו שיתבע בעבורו רשאי כמו שכתבתי בבבא קמא במהדו' תיניינא גבי הלואה שאע"פ שאין אדם יכול להקנותה לחברו קנין גמור, יכול להקנותה לשלוחו ולהרשותו עליה שיתבע בעבורו.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"ב] מתני'. המלוה את חברו על ידי ערב כול', מאי טעמ' לא ייפרע מן הערב, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו גברא אשלימת לי גברא אשלימית לך, מתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא, דלא יהבי טעמ' למילתיהו, אלא אמר רב נחמן מאי לא יפרע מן הערב, לא יתבע את הערב תחלה. תניא נמי הכי, המלוה את חברו על ידי ערב לא יתבע את הערב תחילה, ואם אמ' על מנת שאפרע ממי שארצה, יתבע את הערב תחילה.
[ב"ב קע"ג ע"ב] ואם אמ' לו על מנת שאפרע ממי שארצה כול', אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין נכסים ללוה, אבל יש נכסי' ללוה לא יפרע מן הערב. והא מדקתני סיפא רשב"ג אומ' אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב, מכלל דת"ק לא שני ליה. חסורי מיחסרא והכי קתני, המלוה את חברו על ידי הערב לא יפרע מן הערב, ואם אמ' על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, במ' דב' אמ' בשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן, רשב"ג אומ' אם יש נכסים ללוה, אחד זה ואחד זה לא יפרע מהן. פי' לא שנו דאם אמ' על מנת שאפרע מן הערב תחילה, אלא שאין נכסים ללוה, ואפי' הכי אם [לא] אמ' לו על מנת, לא יתבע את הערב עד שיתבע את הלוה בדין, שמא יש לו מעות שאינן ידועות ויפרענו, אבל אם יש לו נכסים, אע"פ שאמ' לו על מנת, לא יתבע את הערב תחילה עד שיתבענו בדין, שכיון שיכול להיפרע ממנו למה ילך על הערב, ואע"פ שהתנה עמו בכך, זה הוא כופין על מדת סדום, אבל הקבלן אע"פ שיש ללוה נכסים, ואע"פ שלא אמ' לו על מנת, יכול לתובעו תחילה, דקבלן במקום לוה קאי.
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא דיינא דאחתיה דיינא על ניכסי דלוה מיקמי דליתבעיה ללוה, סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא, אמ' רבא מאן חכים למיעבד כי הא אלא רב חנן בריה דרב ייבא, קסבר ניכסוהי דבר אנש אינון ערבין ליה ותנן המלוה את חברו על ידי ערב לא יתבע את הערב תחילה, פי' ונפקא מינה דמהדר לכל פירי דאכל.
<h2>דף מח:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, שיעבודא לאו דאוריתא, ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, שיעבודא דאוריתא. אמר רב פפא הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, פי' וכגון שיורשין מכירין בה או שהודה החייב, או שמתוה ומית בשמתיה, או שקבע לו זמן ולא הגיע הזמן, דליכא למיחש לפירעון, אבל כל היכא דהוה מצי לוה למימר פרעתיך, היורשין פטורין, דבית דין טוענין בעבורם דילמ' פרעיה, והכי אמרי' בירוש' [גיטין פ"ו ה"ה] האי מלוה על פה דגובה מן היורשין בדליכא חשש דילמ' פרעיה (והכי אמרי' בירושלמי) כגון דהוו קיימי יורשין משעה דאודי עד שמת, כי היכי דלא תיקשי הילכת' אהילכתא.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ב ע"ב] ת"ר לתת לו פי שנים, פי שנים כאחד, או אינו אלא פי שנים בנכסים, ת"ל [דהי"א ה'] כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף, נאמרה בכורה לדורות ונאמרה בכורה ליוסף, מה בכורה האמורה ליוסף פי שנים באחד אף בכורה האמורה לדורות פי שנים באחד, ויוסף מנלן דכת' [בראשית מ"ח] אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.
[ב"ב קכ"ב ע"ב] מתני'. אחד הבן ואחד הבת כול'. פי' אסקה מר בר רב אשי הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת שוין בניכסי האם כניכסי האב, פי' שדין ניכסי האם והאב שוין, שכמו שבנכסי האב הבן קודם לבת כמו כן בניכסי האם הבן קודם לבת, אלא שזה חילוק יש בין נכסי האב לניכסי האם, שבניכסי האב נוטל הבכור פי שנים ולא בניכסי האם, וגם בניכסי האב הבנות ניזונות מן הנכסים אע"פ שאינן יורשות, ובנכסי האם אין להן כלום עם הבנים לא ירושה ולא מזונות.
[ב"ב קי"א ע"א] בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' ינאי מנין לבן שקודם לבת בניכסי האם, אמר ליה דכת' ממטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת, אף מטה האם בן קודם לבת, או מה מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים אמר רבא אמר קרא [דברים כ"א] לו משפט הבכורה משפט בכורה לאיש ואין משפט בכורה לאשה.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, פי' מפני שלא מצינו דבעל לא ירית בראוי לא משנה ולא בריתא, ובפ' יש בכור לנחלה [בכורות נ"א ע"ב] תנן הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם, ואינו נוטל בשבח, ולא בראוי כבמוחזק, ולא האשה בכתובתה, ולא הבנות במזונותיהן, ולא היבם, וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, כולהו תנן ובעל לא תנן, ולא אמרי' לה לעיל [קי"ג ע"א] אלא מימרא אמר ר' אבהו א"ר יוחנן אמר ר' ינאי א"ר ומטו בה משמיה דר' יהושע בן קרח' מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כול', להכי איצטריך ליה למיפסק הלכה שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות פי' רב פפא אתא למיפסק הלכה כרבנן שאין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בשבח דאישתני, כגון חפירה והוו שובלי, שלופפי והוו תמרי, והאי דנקט מלוה לאו למעוטי שבחא אלא משום רבותא, דלא מיבעיא שבחא דלא הוה בימי אבוהון דלא שקיל אלא אפי' מלוה דהות בימי אבוהון לא שקיל, ולאפוקי מדשלחו מתם דאמרי עד כאן לא פליגי רבנן אלא בשבח, אבל מלוה כמאן דגביא דמיא, ואתא למיפסק כשמואל דאמר דפליגי רבנן נמי במלוה, להכי נקט מלוה ולא נקט שבחא, אי נמי משום דשבח הוא משנה שלימה בבכורות שאינו נוטל בשבח כדכתבית לעיל, אבל דין המלוה לא תנן התם אי הוי ראוי אי לא להכי נקט מלוה, וכל עיקרו של רב פפא לא בא אלא לפסוק הלכה כרבנן ולא כר', ולאשמועינן דאפי' במלוה נמי פליגי רבנן, ואתא לאיפלוגי רב פפא על אמימר דדריש בכור נוטל פי שנים במלוה, ואתא לאיפלוגי נמי על הני אמוראי דלעיל דאמרי עשה כר' עשה או מותר לעשות כר', ופסק הילכת' כרבנן שאפילו במלוה אינו נוטל פי שנים וכל שכן בשבח.
וכך כתב בעל הלכות גדולות. אי שבק הלואה, אי נמי אשבחו ניכסי לאחר מיתת אבוהון לא שקיל פי שנים, דאמר רב פפא הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בריבית, מאי טעמ' כיון דבעידנא דשכיב אבוהון הלואה לא הות גביה ושבח ניכסי לא הוה בעינא בכל אשר יימצא לו וליכא, וכיון דמלוה חשיבא ראוי גבי בכור, הוא הדין נמי דחשיב' ראוי לגבי בעל, שאם נפלו לה לאשתו שטרות בירושה, או אם היו לה מעות והילות[ה] אותם, ולא הספיקה לגבותם עד שמתה אין הבעל יורש אותה המלוה, דכי היכי דבכור לא שקיל פי שנים במלוה דהויא ראוי, הם הכי נמי בעל. וכך כת' גם רב אחאי גאון זצוק"ל בפרשת פנחס [שאילתא קל"ה]. ברם צרי' את למילף, אילו היכא דנפלה לה מלוה בירושה בין מלוה בשטר בין מלוה על פה, ומיתה מיקמי דניגבייה, בעל מי ירית לה לההיא מלוה אי לא, ראוי היא ולא ירית לה, או דילמ' מוחזק היא וירית לה, מי אמרי' כיון דניכסי ההוא יזופא משעבדין לה כמוחזק דמיא או דילמא כיון דמחוסרין גוביאנא כראוי דמיא, ת"ש דאמר רב פפא הילכת' אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא ראוי היא ובעל נמי לא שקיל בראוי.
וכך מוכיח נמי בפ' שור שנגח ד' וה' שוורים [ב"ק מ"ב ע"ב] אליבא דרבנן דאין הבעל יורש את המלוה, דאמרי' התם. ת"ר והמית איש או אשה, א"ר עקיבה מה בא זה ללמדנו כול', עד אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ואקשינ' וסבר ר' עקיב' לא ירית לה בעל, והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבה, ומתרצי לה רבה ורב נחמן בגרושה, ומקשה ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ורב נחמן כגון שגבו קרקע, דאמר רבה גבו קרקע יש לו, גבו מעות אין לו, ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו כול', ומדמקשה תלמ' הכי שמ' מי' דלרבנן לא ירית בעל מלוה, וראיתי מי שכתב דדוקא בכור אינו נוטל במלוה אבל בעל שקיל דכי היכי דשקיל בעל שבחא שקיל נמי מלוה, ואינו נראה לי דשבחא פשיט' ודאי דשקיל בעל, דמכי מתה אשתו כל נכסיה הן לבעל ואין מי שיעכב על ידו, והילכך אם השביחו לעצמו השביחו, ולא דמי לבכור שהאחין מעכבין על ידו, אבל המלוה כי היכי דחשיבא ראוי לגבי בכור הם הכי נמי חשיבא ראוי לגבי בעל ואין לחלק ביניהן, וכיון שהתלמ' פסק הילכתא כרב פפא בתר רבא ואמימר, ש"מ דכך היא סברת התלמ' שהלכה כרב פפא ולא כרבא ולא כאמימר, ובין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו.
[ב"ב קכ"ו ע"א] ובמלוה שעמו פלגי, פי' אם הילוה לו אביו מעות לבכור, ולא הספיק לגבותם עד שמת, חולקין הבכור והאחין בחלק בכורה שבה, דיש לומר מה לי מלוה זו מה לי מלוה אחריתי, וכיון דמיחסרא גוביאנא ראוי היא, או דילמ' אומ' להם הבכור מה שבידי אינו מחוסר גוביאנא וכאילו היה בתוך כיסו דמי, הילכך חולקין ושקיל בה בכור חצי חלק בכורה וכל השאר חולקין כל האחין עמו בשוה.
<h2>דף נב.</h2>
[ב"ב קכ"ו ע"ב] שלחו מתם בכור שמכר קודם חלוקה לא עשה כלום, אלמ' אין לו לבכור קודם חלוקה, ומסיק תלמ' והילכת' יש לו לבכור קודם חלוקה. מר זוטרא מדרשבא פלג ביסנא דפלפלי בהדי אחוה בכור בשוה, אתא לקמיה דרב אשי אמ' ליה הואיל וויתרתה במקצת ויתרתה בכל הנכסים, פי' מאי דפסקינן הילכת' דיש לו לבכור קודם חלוקה לא נאמר אלא שיכול למכור חלק בכורתו קודם שחלק, ואם ויתר במקצת ויתר בכל הנכסים, אבל לענין שבח לא נאמר שיהא לו קודם חלוקה וישביח חלקו לעצמו, אלא בשבח הויא הלכה כרב פפא. תדע דהכי הוא, מדאמרינ' בשלהי פרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א] ולא היבם, מאי טעמ' בכור קרייה רחמ', אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מית' לייבום, אבל בין ייבום לחלוקה שקיל, מאי טעמ' יקום על שם אחיו המת אמ' רחמ' והרי קם, רבא אמר אפי' בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, מאי טעמ' כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה, אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה, פי' במתני' תנן שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח וסתם מתני' היא רבנן ולא ר', וקתני נמי ולא היבם, שהיבם יורש חלק המת, ונמצא שיש לו שני חלקי' בניכסי אביהן כמו הבכור, וקאמר שאינו נוטל פי שנים אלא בגוף הנכסים שהניח אביהן ולא בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהן, ואתא אביי למימ' דוקא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום לא שקיל, אבל בין ייבום לחלוקה שקיל, דמשעה שייבם כבר קם על שם אחיו, ורבא אמר אפילו בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, דבכור קרייה רחמ', מה בכור אין לו שבח קודם חלוקה כדתנן במתני' דאין לו שבח, ולא אמרי' דמשעה שמת אביו זכה הבכור בחלקו וישביח בעבורו, אלא עד שעת חלוקה אין לו שבח, אף יבם נמי אע"פ שייבם וזכה בחלק אחיו אין לו שבח עד שעת חלוקה, וקימ' לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. והכא היכי פסקינ' הילכת' יש לו לבכור קודם חלוקה, אלא ודאי לא נאמר אלא שיוכל למחול ולמכור חלק בכורתו, ולא לענין שבח, שבכל מסקנא דהילכתין דמיירי לענין שבח לא נאמר זה הלשון, אבל ההיא דבכורות מיירי בשבח בפירוש, והילכך לא קשיא הילכת' אהילכתא. ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל הביא כל זה בפסקו ואמ'. וליתה להא דרבא דהא איפסיקא הילכת' בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה, ואינו נר' לי שאין פתרונם שוה כדפרישית, ותו דאפי' אביי התם לא פליג על רבא אלא על יבם, ואמ' דיש לו ליבם קודם חלוקה שבח משעה שייבם וקם על שם אחיו, ולא הוה משוי היבם לבכור, אבל בבכור מודה דאין לו שבח קודם חלוקה, דהא מתני' הכי קתני שאין לבכור פי שנים בשבח, והיא רבנן דפליגי עליה דר', ורבא הוה משוי היבם לבכור, אם כן איתברר דלית למידחי ההיא דהתם כלל, ובעל כרחין אית לן למימ', דהאי דפסקינן הילכת' הכא דיש לו לבכור קודם חלוקה למכור ולמחול איפסיקא במאי דמיירינן ביה ולא לענין שבח.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ת"ר הניח להן אביהן פרה מושכרת ומוחכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים, אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים. פי' בשבחא דאתי ממילא כגון שהניח פרה מעוברת וילדה שקיל בכור פי שנים, אבל בשבח שהשביחו הבנים הנכסים בטורחם, כגון שבנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל בשבח זה פי שנים, ואמרי' השתא מוחכרת ומושכרת דלאו ברשותיהו קיימא אמרת דשקיל, רועה באפר מיבעיא, הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא דלא קא חסרי בה מזוני אף מושכרת ומוחכרת שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, ומני ר' היא, פי' האי דקתני פרה מושכרת ומוחכרת, לאו על שכירות הפרה דעבדה לאחר מיתת אביהן נקט לה, דאם כן לא הוה אמר רועה באפר מיבעיא, דרועה באפר וילדה הות העובר בחיי אביהן ואחרי כן השביח, אבל שכר הפרה לא בא אלא לאחר מיתת אביהן. ונרא' לי דשכר הפרה שהרויחו אחר מיתת אביהן, אע"פ שאביהן השכירה עד שיהא הגרן ומת בתוך הזמן, כיון שעשתה הפרה אחר מיתת אביהן אפי' ר' מודה דלא שקיל פי שנים, דעד כאן לא פליג ר' אלא בשבח שהתחיל בחיי אביהם והוסיף מאיליו אחר מיתתו, כגון חפירה והוו שבלי, שלופפי והוו תמרי, או פרה מעוברת וילדה, אבל פרה ונתעברה אחרי מיתת אביהם, או אילני וטעני פירי מודה ר' דלא שקיל, וכן מה שהפרה נשכרת אחר מיתת אביהם, והאי דקתני וילדה אתרויהו קאי בין אפרה רועה באפר בין אפרה מושכרת ומוחכרת ביד אחרים, ומשום הכי אמ' רועה באפר מיבעי, דתרויהו אעובר קיימי, ואתא לאקושי מושכרת ומוחכרת לרועה באפר דלא חסרי בה מזוני, שהשוכר מעלה לה מזונות, אבל אם היו הבנים מעלין לה מזונות בבית השוכר, וכל שכן אם היתה עומדת בביתם ומפרנסים אותה, מודה ר' דלא שקיל בכור פי שנים באותו העובר, דהוה ליה כשבח שהשביחו הבנים בטרחם דלא שקיל ביה פי שנים, והא מתניתא מני ר' היא דסבר בכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם, ושכר שעשתה הפרה בחיי אביהם ולא הספיק לגבותו ומת זה ייקרא מלוה, ולקמ' פליגי בה אי שקיל בה פי שנים אי לא, דתניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, ר' אומר אומ' אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים, יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים, ואם אמ' איני נוטל ואיני נותן רשאי, פי' ר' סבר דבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מאיליהן, וכן נמי נוטל פי שנים במלוה שהניח אביהן ביד אחרים וגבו אותה לאחר מיתת אביהן, ורבנן סברי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח אע"פ שבא מאיליו.
[ב"ב קכ"ד ע"א] אמר רב פפא דיקלא ואלים, ארעא ואסיקא שירטון דכול' עלמ' לא פליגי דשקיל, פי' אפי' רבנן מודו דשקיל כיון דלא אישתנו, כי פליגי בחפירה דהינו שחת והוה שיבלי, שלופפי דהינו תמרים קטנים בעודן בוסר והוו תמרי, דמר סבר שבחא ממילא הוי ומר סבר אישתני, פי' בשבח הזה פליגי שהותחל בחיי אביהן והשביח לאחר מיתת אביהן, וכן נמי שהניח פרה מעוברת וילדה והיתה עומדת באפר, שלא היו היתומים טורחין עליה, דר' סבר כיון דהאי שבחא ממילא קאתי שקיל פי שנים, ורבנן סברי כיון דאישתני מכמות שהיה בחיי אביהן לא שקיל, אבל אם הניח דיקלי וטעון תמרי, וכן כרמים וזיתים וכל מיני אילנות, או הניח להן פרה ואחרי כן נתעברה וילדה גם ר' מודה דלא שקיל כיון שלא נוצר ונראה בחיי אביהן.
[ב"ב ק' ע"ב] ת"ר המוכר קברו ודרך קברו, מקום מעמדו ובית הספדו, באין בני משפחה וקוברין אותו משום פגם משפחה, פי' ונותנין לו דמיו ואינו יכול לעכב על ידן.
